Home דעות סיפורה של אישה מכפר מוסמוס "צמה ביום כיפור, מתפללת, בוכה לבד בחדר"
דעות - אוקטובר 8, 2019

סיפורה של אישה מכפר מוסמוס "צמה ביום כיפור, מתפללת, בוכה לבד בחדר"

בהתחלה ניסיתי לצום ולשמור על אווירת החג, כמו שזכרתי שהייתה בבית אימי ואבי ביום כיפור. אישה בודדה באמצע הכפר הערבי מוסמוס. צמה בכיפור ומתפללת. אפילו הדלקתי נרות שבת, ודאגתי למזוזות בכל הבית.
את החיים במציאות הזו דמיינתי כמו שהתחילו. כשהוא שאב אותי מתוך הבדידות של דירת השירות הלאומי. הוא היה נעים, מתחשב וחמים כלפי כמו שאף אחד לא היה לפני זה. הוא תמיד דאג להצביע על כך שבעצם, למרות שאנחנו שייכים לשתי דתות שונות, אנחנו יותר דומים מאשר שונים. זה קסם לי – היכולת להיות מרכז העולם של מישהו שרואה אותי, נותן לי מתנות ואוהב את מי שאני כמו שאני.

אבל לאט לאט זה התהפך. בתהליך זוחל אבל עקבי, החלו הדברים להשתנות. עברנו ביחד לכפר, זרימת המתנות פסקה ותחושת ההתאהבות הראשונית שלו נעלמה ובמקום זה הכעס והרצון לשלוט בי תפסו את המקום בלב שלו.
כשהעזתי לשאול אותו אם זה בסדר שאני אצום גם השנה הוא אמר לי שזה בלתי אפשרי כי "ביום הזה בכפר זה יום רגיל לומדים ועובדים". שאל בזלזול "איך בדיוק אני מתכוונת לצום" אמרתי לו: "אני אסתגר בחדר עד למחרת בערב". בתגובה הוא צחק ואמר לי להפסיק עם השטויות שלי.
דמעות מלאו את עיני, כל הלילה בכיתי. הבנתי שיותר לא אוכל לצום ולקיים את החג שאני כל כך אוהבת וכל כך רוצה. רק ריבונו של עולם הקשיב לי אז בלילה ההוא במוסמוס. הייתה דממה. ליל יום הכיפורים בתי הכנסת מלאים במתפללים ומתפללות ואני כאן לבדי, עמוק עמוק בכפר ערבי. מפחדת לצום. רוצה לצום, להתפלל, ולא יכולה.
התהליך המשיך, הוא היה משפיל וצוחק עליי. ניסיתי לדבוק ביהדות ולשמור על המנהגים שלי, אבל הוא היה דואג שארגיש אי נוחות, חוסר שייכות ובלבול.
הוא היה דורש שאבשל אוכל בכיפור, למרות שהיה אוכל מוכן, שנשאר מהארוחה המפסקת שבישלתי לעצמי. הוא צעק ואיים, הפחיד אותי עד שלא נשאר לי הרבה מה לעשות. הייתי מכינה לו אוכל באמצע החג ובוכה, הדמעות שלי מתערבבות עם האדים של התבשילים. אבל הגרוע מכל היה עישון הסיגריה – הוא היה מדליק לי סיגריה שאעשן, ואם הייתי מסרבת הייתי חוטפת מכות. ממש מכות של כעס והתגרות שניסו להוציא ממני כל טיפת יהדות שרציתי כל כך לשמור. מקווה שבורא עולם ירחם עליי ויסלח לי על כל מה שעשיתי.
היום הכל שונה. מאז שחולצתי מהכפר בעזרת ארגון "יד לאחים" אני במקום אחר. יש הרבה עליות ומורדות, אבל אני מתקדמת לחיים מאושרים משלי. יום כיפור הוא החג שאני הכי מתגאה לציין ולחגוג, והימים שלפניו הם ימי שמחה והתרגשות. אני מסתכלת לפעמים על המתפללות שלצדי. הן לא יבינו לעולם מה מיוחד לעשות את מה שאת מאמינה בו, לאפשר ללב שלך לפרוץ החוצה ב"כל נדרי", כשאת מחזיקה סידור ביד ומסביב בטוח.
"השנה כשבסוף יום כיפור כל הקהל יצעק: השם הוא האלוקים, אני אחשוב על איך השם הוציא אותי מהכפר שלי והביא אותי הביתה, אליו. וכשכולם ישאגו: לשנה הבאה בירושלים, הלב שלי יעלה למעלה לבקש לכולם גאולה שלמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *