Home חדשות החברה הערבית מלחמה גדולה אחת, עם קרב מיותר: "הקרב על טירה הותיר אחריו פצע פתוח, כאב עמוק ותחושת כישלון"
החברה הערבית - תרבות - מאי 3, 2019

מלחמה גדולה אחת, עם קרב מיותר: "הקרב על טירה הותיר אחריו פצע פתוח, כאב עמוק ותחושת כישלון"

בין כפר הס לכפר טירה מפרידים 1,200 מטרים של שטח חקלאי. זה המרחק שהפריד ביניהם גם ב-1948. זה, ומלחמה גדולה אחת, עם קרב מיותר אחד, מופקר ועתיר מחדלים, שנערך ערב הכרזת העצמאות במסגרת "מבצע מדינה"

בין כפר הס לכפר טירה מפרידים 1,200 מטרים של שטח חקלאי. זה המרחק שהפריד ביניהם גם ב-1948. זה, ומלחמה גדולה אחת, עם קרב מיותר אחד, מופקר ועתיר מחדלים, שנערך ערב הכרזת העצמאות במסגרת "מבצע מדינה", ולאור נסיבותיו הושתק ונקבר באדמת המקום. היישובים התפתחו מאז: טירה הפכה עיר בת 27 אלף תושבים, כפר הס הוא מושב משגשג בשרון עם שכונת הרחבה מטופחת ודור בנים ונכדים שנאחז במקום. ולמה שלא ייאחז. האוויר צלול אחרי קצת גשם, ריח הפרדסים משכר, הקרקע פוריה ותחוחה.

אנשי ההגנה באימון, אפריל 1943

בשעת צהריים מוקדמת צועד מזכיר המושב מיכה זהר לכיוון משוכת הסברס בפאתי טירה, שמסמנת את גיא ההריגה של צעירי גוש תל מונד לפני 70 שנה. הוא משרטט באוויר את מתווה הקרב, מצביע על נתיב ההגעה של הכוח התוקף מהמושב ועל קו השוחות, שבהן המתינו להם בסתר המגינים – לוחמים מטירה ומטייבה הסמוכה, מתוגברים בצ'רקסים מצבא ההצלה של קאוקג'י ובכוח משלוח של הצבא העיראקי שהגיע לכפר בלילה, ללא ידיעת שירות הידיעות של ההגנה. אז היו פזורות כאן גפנים שגידלו כפריי טירה, וגם שדה שעורה שאת מגעו זכרו היטב הניצולים שנקצרו כאן עם חבריהם במכת אש מהמארב. לכל זה לא נותר כיום זכר; אפילו את האקליפטוסים הגדולים שסימנו את זירת הקרב גדע לפני כמה שנים קבלן מקומי.

אנחנו מטפסים על תלולית להשלמת התצפית. האדמה לחה מעט ונדמה שגם עיניו של זהר. מיכאל קרסל, דודו, נהרג כאן כשפיקד על נערי כפר הס. המחדל גבה 24 חללים. גופותיהם של ארבעה מהם, ביניהם קרסל, לא נמצאו עד היום. בשבוע שעבר התקשרה פתאום קצינה של יחידת איתור הנעדרים. לדבריה, בבית העלמין של נחלת יצחק נמצא קבר שייתכן ונטמן בו אחד מהם. המשפחות נערכות כעת לבדיקות דנ"א. הוריו של מיכה נישאו בחתונה קטנה ועצובה במושב, שלושה חודשים אחרי נפילת האח. הוא נולד ב-1949 ונקרא על שם דודו. ב-1971 נהרג גם אחיו, בתאונת מסוק יסעור מעל סיני (על שם הרוגי ההתרסקות נקרא מושב נתיב העשרה, שהוקם תחילה בפתחת רפיח ועם הנסיגה מסיני נבנה מחדש בצמוד לעזה). גם מיכה התחתן בעצב שלושה חודשים אחרי נפילת האח, וקרא לבתו הבכורה על שמו.

זהו ביקורי השני במקום הפסטורלי הזה; שבוע קודם לכן סיירתי בו עם הרופא מנדי בן־חיים, מומחה השתלות וחובב היסטוריה, תושב חרות הסמוכה. נערי הפל"ם (פלוגת משמר, מעין כיתת כוננות שהוקמה אז בכל יישוב ספר) של חרות ניצלו מהתופת של טירה; מנדי ומיכה מספרים שפשוט "היה להם מפקד מקומי יקה, איציק כהן, שאחרי שקיבל את פקודת המבצע, כל העסק לא נראה לו רציני". היקה אסר על פקודיו להצטרף לפעולה; לפל"מים האחרים של יישובי הסביבה לא היה מזל כזה, או ממונה חצוף כזה.

מזכיר כפר הס מיכה זהר בבית יד לבנים במושב. זהר מצביע על תמונת דודו, מיכאל קרסל, שנהרג בקרב

שעה קלה אחרי הסיור בשטח, אני מחזיק בידי העתק של מסמך מארכיון צה"ל שנמסר לי באדיבות מרכז התיעוד של גוש תל מונד, במוזיאון בית הלורד. זה מכתב שנשלח ביום השלושים לאסון; חותמת של משרד הביטחון מעידה שנמסר אז לטיפול "שקולניק" (לוי שקולניק, הוא לוי אשכול, שכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון עם קום המדינה). המכתב מודפס במכונת כתיבה. המבנה מסודר, הטון מאופק, התוכן מצמרר. "כפר הס, 13 ביוני 1948. לכבוד: המטה הראשי של צבא ישראל. מאת: ההורים ששכלו את בניהם בפעולת טירה. ביום 13 בחודש מאי נפלו 24 מבנינו בפעולה נגד הכפר טירה. ארבעה מבנינו נעדרים עד היום. אנו משוכנעים כי פעולה זו שהביאה אסון כה כבד עלינו — בוצעה שלא כראוי… אנו תובעים חקירה נמרצת ע"י שופט חוקר שיבקר במקום וישמע עדות מפי אנשינו שהשתתפו בפעולה זו, ואשר ימסרו לו את כל הפרטים הדרושים לחקירה זו".

בגוף המכתב פירטו ההורים האבלים בנקודות מסודרות את שרשרת המחדלים, בתחתיתו חתמו בכתב ידם. לחתימות הצטרפו גם מזכירי המושבים. שופט חוקר של ממש לא נשלח, אבל תחקירים צבאיים החלו להתבצע כבר בימים שאחרי הקרב ונמשכו גם בזמן שהמלחמה השתוללה מסביב. לשונם עניינית, חסכנית, ישירה. עבודת התחקור נראית יסודית. אין בדו"חות ויכוח על הפרטים, גם לא על עומק המחדל. התחקיר המסכם, תחת הסיווג "אישי־סודי", בחתימת "מנהל האג"מ יגאל ידין", הועבר לשקולניק באוגוסט 1948. "המסקנה הברורה – מסקנה שהיתה ידועה לי כבר מזמן – שהאשמה העיקרית מוטלת על מטה אלכסנדרוני. לא מספיק לתת פקודה, אלא על מפקד החטיבה וקצין המבצעים החטיבתי היה לבדוק את ההכנות והתכונות… זו לא היתה יחידה צבאית אלא קבוצת 'מקומיים' יהודיים, שקבלו אימון הפרט במסגרת כתה – ותו לא… את המגרעות שבתוכנית ובביצוע, יכולים לזקוף – במידה מסוימת – על חשבון הלך הרוח ששרר בקרב האוכלוסייה ביום הפעולה – עקב בריחת ערבים מכפרים מספר בקרבת המקום ועקב משמעת האש המעולה שגילו ערביי טירה בקרב זה".

פלוגת נוטרים רוכבים ביישוב, דצמבר 1939

מסמך אחר במרכז התיעוד מכיל משפט סיכום ממצה: "הקרב על טירה הותיר אחריו פצע פתוח, כאב עמוק ותחושת כישלון". התוצאה היתה הדחקה כוללת. "שנים רבות לא דיברו ולא סיפרו על הקרב", העיד לימים הניצול שבתאי יערי, "היה מעין טאבו של שתיקה, יש לי הרגשה שמישהו דאג להסתיר, כנראה שהיה עניין בכך". יערי ראה את מפקד המחלקה קרסל נהרג לצדו במכת האש הראשונה; על סמך עדותו הוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. "פשוט לא דיברנו על זה עם אף אחד כל השנים, אפילו לא אחד עם השני", מספר יאיר צוק, מפליטי הקרב הבודדים שעדיין עמנו.

הסכר נפרץ לאחר מפגש משותף שלהם, שיזם מרכז התיעוד לרגל היובל למדינה ולמלחמה שהולידה אותה. בעקבות המפגש החל איסוף מסודר של עדויות המשתתפים. חלקן עדיין רשומות בכתב יד. העיון מרתק, לעתים מצמית. תיבת פנדורה לכל דבר. ממש כמו תיבת העץ הישנה שמנהלת המקום, איה לפיד, מביאה מאחד המדפים. לפיד מספרת שמצאה אותה במקרה, בארון שהיה שייך להוריו של ישראל בורלק, אחד מנערי כפר הס שנפלו בקרב. בורלק היה בן יחיד. הוריו שמרו בה את מה שנותר ממנו: תעודת לידה, תעודת גמר מבית הספר, עט נובע, שתי מדליות.

מתנדבי המוזיאון, גמלאים מלאי חן וצעירים ברוחם, מתגודדים לסייע לי בהבנת התמונה. נמנה עמם גם צוק התמיר והנמרץ, שבורלק היה חברו הטוב מילדות. כל הדרך מזיכרון יעקב שבה נולדו, דרך כפר הס ועד בית הספר החקלאי מקווה ישראל שבו למדו ואומנו בסתר בידי ההגנה, עד שיום אחד הודיעו להם שלימודי שכבת י"ב מופסקים בכל הארץ לטובת המלחמה. במהרה הוזעקו למושב; חיכו להם שם, שיגנו על הבית. "אין לי תמונת ילדות אחת שאני מצולם בה בלעדיו", מספר לי צוק על החבר שנהרג לידו בגיל 18. בבוקר בואי חגגו לו כאן החברים יומולדת 86. צוק זוכר כמעט הכל: כדור ראשון שעבר דרך הרגל ושני שעבר דרך הכתף, לוחמי האויב מתקרבים, ושהכין כבר את רימון היד כדי להתפוצץ יחד אתם, ולבסוף נמלט לשוחות בפאתי כפר הס, לשם הגיעו עוד ועוד פצועים.

בריכת המים בתל מונד

גם את הלילה שלפני הוא זוכר מצוין. "הכל הלהיב אותנו, נערים שלא מבינים כלום, לא עברנו טבילת אש, לא שמענו כדור שורק ליד האוזן. בליל ה–12 במאי הלכנו לישון במקום שהקצו לנו, בית נטוש במושב, מצ'זבטים, לאט לאט נרדמים על הרצפה, ככה עם בגדים ונעליים. בסביבות חצות פתאום דפיקה בדלת — 'חבר'ה לצאת, יש פעולה'. הלכנו שני קילומטר בין הפרדסים, נפגשנו עם שאר הפל"מים באולם בית הספר של גוש תל מונד. ארגנו אותנו במחלקות, חזרנו לחורשה בכפר הס, השלימו לכל אחד 120 כדורים ושני רימונים. לבשנו אוברולים שנגנבו מהצבא הבריטי, קסדות אני לא זוכר שהיו. מצב הרוח היה מרומם. דיברנו בינינו שבסוף הפעולה נשתה קפה בטירה".

כמה עשרות צעירים ובני נוער מהאזור נאספו בחופזה עם ליל בחורשה בכפר הס, מתוגברים בקומץ לוחמי הגנה מחטיבת אלכסנדרוני, שזה עתה קמה. המפקדים המקומיים קיבלו בעל פה פקודת מבצע. המשימה המקורית היתה סיוע והסחה: להתגנב לגבעה שולטת ולהטריד באש את טירה, כדי לרתק את כוח המגן המקומי ולמנוע ממנו לשלוח תגבורת לכפר סבא הערבית, שכיבושה היה מטרתו העיקרית של המבצע. תמונת מצב של כוחות האויב לא נמסרה, סיור שטח מקדים לא בוצע בשל קוצר הזמן. אמצעי קשר לא היו: לכל מפקד הוצמד רץ. התחושה היתה של יציאה לטיול, שאולי יסתיים בכלל בחנגת ניצחון בלב טירה. לשם כך דווקא נדרשו הכנות מיוחדות. "דובר שאחרי הכיבוש נעשה קומזיץ וצריך פטיפון לעשות שמח", העיד הלוחם יערי, "רק אז יצא יעקב לעין ורד להביא את הפטיפון".

גם החובשת יונה טייבר, בת עין ורד שמתגוררת במושב עד היום, זכרה בעדותה את הפטיפון ואת יעקב. "באותם הזמנים היינו, הנוער הבוגר של המושב, מתאמנים בנשק", סיפרה לימים. "אני עברתי גם קורסים בעזרה ראשונה. כל ערב היינו מתאספים בגן הילדים. בחודש מאי 1948 ישבנו שם ושמענו תקליטים בפטיפון של הגן. לפתע נכנס איש צבא וקרא ליעקב בריא שהיה הממונה עלינו. קיבלנו נשק ומימיות והלכנו בשעה עשר בלילה לכפר הס".

נוטרים עורכים תרגילי סדר ביישוב, אוקטובר 1941

שורש הבעיה היה בהתמשכות ההכנות והתארכות הציפייה לפקודת היציאה. לבסוף יצא הכוח לדרכו באור יום, חשוף לחלוטין. טירה נראתה ריקה, שקט שרר, אף כדור לא נורה. מפקד הכוח הסיק שהכפר ננטש ונתן הוראה להתקדם אליו. כשהלוחמים הגיעו למרחק 200 מטרים מהכפר, הונחתה עליהם מכת אש מרובים ומקלעים. "לא עבר זמן רב וזעקות הפצועים הגיעו מכל עבר: חובש, עזרה, נפצעתי!", שחזרה טייבר, "ואני שם החובשת היחידה. רצתי בכל כוחותיי מפצוע לפצוע בתוך שדה השעורה, כשכל רגע אני פוגשת עוד פצועים קשה, מהם חברי ובני כיתתי, וחומרי החבישה שהיו לי הולכים ואוזלים. עבר זמן רב ולא ידעתי מה השעה. לפתע נשארתי לבד, ושמעתי קולות בערבית: עליהם, אטבח אל יהוד! ממרחק ראיתי חיילים עם כאפיות אדומות".

היום היחסים בין טירה למושבי הסביבה תקינים לרוב ומושתתים על קשרי מסחר. זה לא היה המצב אחרי המלחמה. הנתק מהצד היהודי נבע מהקרב והשלכותיו, בעיקר מהעובדה שעם סיום הלחימה מנעו המנצחים פינוי של הפצועים וההרוגים. תקיפה נוספת של הכפר למחרת, במטרה לאפשר את החילוץ, הפעם מכיוון רמת הכובש, נכשלה גם היא ועלתה בחייהם חללים נוספים. הכפר לא נכבש עד סוף המלחמה; גורלו נקבע בשיחות שביתת הנשק עם הירדנים ברודוס, שם הוחלט כי ייכלל בשטח ישראל יחד עם טייבה וקלנסווה.

עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק לא היה ברור היכן בדיוק עובר הגבול של מדינת ישראל בגזרה זרועת המוצבים והחפירות, ולמי שייכות האדמות בשטח ההפקר. לבסוף החליט הפלמ"חניק משה סלע, איש כפר הס ואדם רב עלילות, לעשות מעשה: הוא לקח טרקטור גדול וחרש את קו הגבול (המכונה כאן מאז "התלם"). אחר כך המשיך באמצעים שונים לקבוע עובדות בשטח. בחוברת שמאגדת שיחות שערך עמו בעשור הקודם המראיין יצחקי גל, תיאר סלע במלים פשוטות את פעולותיו: "היתה לי רגישות גבוהה לגבי המאבק בין יהודים לערבים על הקרקע. המטרה היתה להעביר שליטה באדמות מערבים ליהודים. ערביי טירה לא יצאו למחות על עקירת העצים כי הם פחדו שיזרקו אותם מהכפר אחרי ההרג שהם גרמו לנו בקרב".

מיכה זהר בבית יד לבנים בכפר הס

בית העלמין האזורי של תל מונד שוכן ליד פרדס קטן. בטבורו חלקת קבר משותפת של חללי הקרב, שנטמנו בקבר אחים לאור נסיבות הפינוי וקשיי הזיהוי. יאיר צוק ואני פוסעים אליה. 24 המצבות כוללות גם ארבע מצבות לזכר הנעדרים. אפילו הטיפול בעניינם, מספר מיכה זהר, התאפיין בהשכחה והשתקה. רק בעשור הקודם, בתום מאבק ממושך, הוכרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ושמותיהם נוספו לקיר המוקדש לנופלים אלו בהר הרצל. יש מאבקים שטרם הסתיימו. "עד היום כפר הס לא קיבלה את מגן הקוממיות שמגיע ליישובים שהיתה בהם לחימה במלחמת העצמאות", הוא אומר בשפתיים חשוקות, "רמת הכובש שנלחמה מהצד השני של טירה כן קיבלה".

כשהתמנה למזכיר ב–2005 פנה בעניין לראש הממשלה ושר הביטחון. לקראת שנת ה–70 חידשה את הפנייה זהרה דותן, האחראית על הארכיון. חדר הארכיון נמצא במזכירות המושב, צמוד למשרדו של זהר. הארכיון נוסד ומתופעל ביוזמתה. דותן מראה בגאווה את המכתב בנוגע למגן הקוממיות ששיגרה לבנימין נתניהו, וגם את הבייבי החדש שלה — תיקיות כחולות מהודרות, שיוקדשו לכל אחד מחללי המושב ויימסרו למשפחות ביום הזיכרון הקרוב. יש לא מעט חללי מלחמות ופעולות איבה בכפר הס; קרב טירה היה רק תחנה בשרשרת. בין ההרוגים בעל ואשה שנהרגו מהשלכת רימון לביתם בידי פדאיונים בתחילת שנות ה–50, וגם רכז הביטחון שנרצח בכניסה למושב באינתיפאדה השנייה. הם מונצחים עם שאר ההרוגים בבית יד לבנים המקומי: מבנה לבן ואלגנטי שנמצא ממש מאחורי המזכירות, ובו חדר הנצחה ומקום לפעילויות תרבות ופנאי לאוכלוסייה הוותיקה.

זהר מסביר שהתכנון המקורי התבסס על מודל ממוזער של ורסאי. בחזית הוצבה אנדרטה בנוסח תל־חי, עם פסל האריה ושמות החללים חקוקים בלבנים. "זה בית יד לבנים הראשון בארץ, הוא הוקם כבר ב–1951", מספר זהר. השני הוקם בפתח תקוה ב–1952 ונחשב תמיד לראשון כי אותנו הרי הסתירו. המתכננות היו שתי אימהות שכולות בעצמן, הרעיון היה לקדש את החיים ולא את המוות".

שלט מידע מספר שהמבנה הוקם במקור כבית תרבות, כחלק ממאמץ ההתאוששות של המושב מקרב טירה והשלכותיו; בשלוש השנים הראשונות התכנס המקום באבלו. בשיחה עם זהר מתברר שגם על גורל הבניין ניטש עם השנים מאבק, הפעם פנימי. "במשך הזמן המקום הוזנח, החלטתי לחדש. ידעתי שאם לא אני, הוא יישאר ככה לדיראון עולם. השקענו 600 אלף שקל. היו צעירים ששאלו למה צריך להשקיע כל כך הרבה במתים ובזקנים. הם אמרו לי: יש עודף כסף? תשקיעו בנדנדות. אני התעקשתי. לפני שלוש שנים חנכנו את השיפוץ". נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך. אתה גאה במקום, אני אומר לו. "בטח שאני גאה", הוא עונה, "זה מפעל חיי. כשהצעירים התווכחו אתי אמרתי להם: מי זה המתים האלה שאתם מדברים עליהם? הם היו צריכים להיות כאן אתנו. אין להם פה. אני אהיה הפה שלהם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *